"חג מתן תורה"

יום ראשון 12/06/05, ערב חג מתן תורה חג שמח,

ברוכים הבאים לעמק, שבו נא אתנו, סתם כך רק שבו, פתחו את לבכם והקשיבו לשקט מסביב, זהו השקט של האינסוף.

 

אל תתעצבו אל לבכם, העצב הנו תחושה שלא קיימת באינסוף.  לא רק העצב אינו קיים שם, גם רגשות אחרים אינם שם.  אין שם כלום מלבד השקט והשקט אינו רק חיצוני אלא נמצא בתודעת האל. 

הנכם אלוהים רק כאשר הנכם יודעים להשתמש באלוהות שבכם.  האלוהות שבכם מסתתרת מאחורי וילון ועוד וילון ועוד וילון.  כל אחד מהוילונות הנם מסכות ששמתם על האני האלוהי שבכם על מנת להסתירו עד כי שכחתם שהוא נמצא שם.  

ברצוני לעזור לכם למצוא את האלוהי הזה בתוככם, לדבוק בו עד לטשטוש הזהות של האני האישי, אותו אני אשר יוצר את השניות.  יש דרך לגעת בצד האלוהי שבכם, כל אחד ואחד לפי יכולתו והתפתחותו, אך מעצם היותכם אנוש עליכם קודם כל לברור את גרעיני החיטה ולעשות מהם קמח.

זה זמן רב ששכחתם כיצד עושים זאת והפכתם להיות אנשים עסוקים בחיי היום יום ובבעיות של "עשה ואל תעשה כך או אחרת", כאשר למעשה במציאות אפשרית אחרת הכל צלול כבדולח וכל שעליכם לעשות הוא לדעת לבקש ולדעת לקבל את ההגשמה.  נתחיל מזה שאינכם יודעים לבקש ונמשיך בכך שאינכם יודעים להעריך או לקבל את ההגשמה. 

כמו שאמרתי קודם ברצוני ללמד אתכם להכיר את הצד האלוהי שבכם, אך לצורך כך עליכם לעשות כל מה שאני מבקש ואם אינכם עושים זאת מבחינתי אינכם מעונינים להגיע לתובנות וליכולות הנ''ל. כאשר אני מנחה לעשות דברים לא תמיד סיבתם נהירה לכם אך העדר המשמעת מצדכם הנה העדר התחייבותכם לתוצאות.

חג השבועות מתחבר לכל מה שאמרתי זה עתה ואם אינכם רואים היכן אציין זאת בפניכם עכשיו. המשמעת הנה ביטול העצמי, העצמי הנו השניות.  כאשר אינכם ממושמעים לי הנכם נאחזים בשניות וממאנים להיפרד ממנה.  לעולם לא תחוו את האחדות אם תתפסו לשניות ומכאן שהצד האלוהי שבכם לא יתגלה בעיניכם כי ככל שתרצו בזה אינכם למעשה רוצים בזה.

"ביכורים" הנו הפרי הראשון, יותר נכון התוצרת הראשונית שהאדמה נותנת.  קדם לזה כל התהליך של עמל ויגע, השתדלות וטרחה.  גם כאן בכדי להגיע לראשוניות שהיא "האחד" יש לטרוח, להשקיע, להשתדל ולעמול. 

כמו שהאדמה לא תיתן פריה באם לא עמלתם קודם לכן, גם כאן לא תזכו בהגשמה אלא אם טרחתם.  צריך ללמוד להרכין את הראש, לעשות הכל בשמחה ובענווה, אחרת אין שינוי "בסרט". 

רק אהבה יכולה לנקות ולטהר, לכן יש להתעמק ב"מגילת רות" המדברת על אהבה, על נאמנות, על טוהר, על דבקות, על מסירות, על משמעת, על נתינה, נתינה רבה מאד וקבלה.  

החג הנו ראשוניות, ראשית ההתחלות, לאחר שהכל נקבר באדמה ודמעות זלגו על זה, נבט הזרע, צמח, גדל והחזיר לבריאה את כל העבודה שנעשתה.  החזיר כמתת, כשמחה, כחיות וכחיים, זו הנתינה של האלוהות תמורת הנתינה של האדם לעצמו.

הסמל של הבאת הביכורים הנו הודיה לאל, "שמעתי בקולך, עשיתי את העבודה שלימדת אותי לעשות, יגעתי, השתדלתי והנה אני מביא לך ביכורים אלה, כי בלעדיך אין לי קיום.  קבל זאת ממני כי החיות שלך היא הברכה שלי".

ב"מגילת רות" יש תהליך של נתינה אשר מעלה על נס את הדבקות, ההתמדה, הנאמנות, החוסר התחשבנות והטוטליות של החיבור בין האדם לאלוהות.  האלוהות אמנם אינה נזכרת במגילה, אך התכונות, הטוהר, הניקיון, האמונה לה נדרש האדם בתפיסה האלוהית שהיא בעצם התפיסה שלו את עצמו מופיעה שם בכל הדמויות.  גם בספקטרום של הרגשות, גם בנתינה האנושית, גם בנתינה האלוהית ובעיקר בתוצאה.

הכל בטבע הנו סמל להתפתחותו של האדם ברצונו לגלות את האלוהות שבו.  כאשר שמים לב לתהליכים בטבע אפשר מתוכם להבין ולהשליך על ההתפתחות האישית והנפשית, הגדילה והצמיחה לכיוון השחרור מהתניות, משניות, מצער וכאב.  הכל נמצא שם, פשוט וברור, רק ההיתפסות לקיום הפיזי כמשולל אלוהות הופכת את הדברים לקשים, מסובכים וכואבים.

השיבולים מכילות את הגרעין ואת המוץ, החיות הנה בגרעין ויש להפריד את המוץ מהקמח.  גם אנו כיצורי אנוש חייבים למצוא בתוכנו את הגרעין של "החיות – הקמח – אהבה" כי היא זו אשר מזינה ברמה המטאפיזית את היקום כולו.

בריאת העולם הנו אקט של אהבה ולא של כעס או שנאה או קנאה, זהו הקמח הלבן של החיות ולא המוץ.  האהבה הנה קודם כל הערכה, הכרת תודה לכל הבריאה מסביב על שבראה את עצמה באופן כזה וכל מחלוקת באה מהמילה "לחלק" ומצביעה על שניות וחוסר קבלה של האלוהות כשלמות אחת אינסופית.

לכן כל ריב או מחלוקת הנו קריאת תגר לכיוון האלוהות ועד שלא תושג ההרמוניה מחדש לא יחזרו הדברים לאיזון.

הרבי